מבצעי קיץ באתר: ספר אחד ב60 ש"ח (קופון book60), שני ספרים ב50 ש"ח לספר (קופון book50), שלושה ספרים ב45 ש"ח לספר (קופון book45), ארבעה ספרים ומעלה ב40 ש"ח לספר (קופון book40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

כאוס ותקווה חלק 1: אפילפסיה

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

קצת לפני שבע בבוקר אימא קראה בלי הפסקה, "רננה, רננה, רננה". התעוררתי. היא צעקה שאתקשר ל-101. אבא קיבל התקף. לא ממש הבנתי, הייתי כנראה בכיתה ג' או ד'. אמרתי בטלפון שהוא קיבל התקף לב. אימא צעקה מהחדר שזה התקף אפילפסיה.

אבא שכב במיטה וזה היה נראה כאילו הוא ישן, אבל הוא חרחר והיה לו קצף לבן בפה. הייתה פעם אחת שהוא קיבל התקף בשירותים, ומהנפילה הוא דימם קצת. במקרה אחר הוא קיבל התקף באמבטיה, ובמזל הייתה שם ערמת בגדים גדולה, הוא נפל עליהם ולא קרה לו כלום. פעם אחת הוא נשאר ער בליל חג השבועות, בשש בוקר קיבל התקף, והגבאי בבית הכנסת הזמין לו אמבולנס. מחסור בשינה, אורות מרצדים, שתיית אלכוהול, לחצים נפשיים ועוד מגדילים את הסיכוי של החולה לקבל התקף.

באותו בוקר, הגיע לבית אמבולנס. אבא בינתיים יצא מההתקף, אבל היה נראה שזה הכניס אותו למצב קצת פסיכוטי. הוא היה עליז וניסה לשכנע את הפרמדיקים שהוא בריא לגמרי, מסרב בכל תוקף לנסוע איתם לבית החולים. לבסוף כשהתברר שאם האמבולנס יפנה אותו, נאלץ לשלם כסף, אימא לקחה אותו לבית החולים באוטובוס. בדרך הוא קיבל התקף נוסף.

עד לשנות ה-40 לחייו אבא קיבל התקפים רק במקרים בהם הוא לא לקח את התרופה שלו. לפעמים הוא ואימא רבו, הוא היה הולך לבית של סבתא, ולא לוקח איתו את התרופות. לאחר יומיים או שלושה הוא היה חוזר, אך לרוב ממשיך לסרב לקחת את התרופה, מאושר שלא קורה לו כלום, והנה הוא הצליח להחלים. ההתקף תמיד הגיע בסוף.

כשמילאתי טופס בריאות לבית הספר וכתבתי בתמימות שיש לו אפילפסיה, הוא רדף אחרי וקשקש על הדף. כשקיבל התקף אפילפסיה בבית הכנסת מול כולם, הבושה הייתה גדולה מהכאב עצמו. אמרתי לו – "אדם צריך להתבייש בדברים שהוא עושה, הוא אף פעם לא צריך להתבייש בדברים שלא בשליטתו". זה עודד אותו לכמה רגעים. היום אני שואלת את עצמי – האם עשה נכון במה שכן היה בשליטתו, בתרופות שלא לקח, בכך שנשאר ער לילה שלם וסיכן את בריאותו, ואולי ביין ששתה בהבדלה של מוצאי שבת, יין שגרם לו להתקף בבוקר שלמחרת והוביל למותו.

אחרי פטירתו של אבא קראתי באיזה מאמר שהאפילפסיה משנה משהו במוח, מגדילה את הסיכוי להפרעות נפשיות, דיכאון, אולי פוגעת גם בקבלת ההחלטות. האם הייתה לו בכלל שליטה על ההחלטות שלו? האם הוריי יכלו לבחור אחרת? ההורים שלי כמעט ולא קיבלו החלטות. הם התגלגלו עם החיים, ועם תשעת הילדים שנולדו להם. החיים ואלוהים בחרו בשבילם. אימא שלי פעם אמרה לי: "אני לא החלטתי כמה ילדים להביא לעולם, זה אלוהים קבע בשבילי".

בתחילה כתבתי סיפורים אוטוביוגרפיים כי זו הייתה הדרך היחידה שלי לשווק ספר עיון שהקדשתי לו את שבע השנים האחרונות. עכשיו כבר קצת התמכרתי לזה, כל זיכרון מוביל לעוד זיכרון, אירועים ומאבקים ששכחתי מהם במרוצת החיים. אני בוכה כשאני כותבת או חושבת על  מה עוד אכתוב. היו פעמים בודדות שהרגשתי תוך כדי בכי היסטרי שאני עלולה להשתגע. אני אומרת לעצמי, "רננה אם לא השתגעת עד היום, כנראה כבר לא תשתגעי".

אם היה לי זמן הייתי כותבת אולי ספר קטן עם זיכרונות, התחלה, אמצע, סוף, משהו מסודר, מאורגן עם סוג של עלילה. אין לי הרבה זמן. אז אנסה לספר את סיפור ילדותי עם חוט מקשר, לעבור מתחנה לתחנה עד שאגיע להחלטה האחרונה שפסק הדין שלה עתיד להתברר בשנה הקרובה. זה אולי לא יהיה סיפור מושלם, אבל סוג של סיפור. אני את ההחלטות שלי עשיתי. עכשיו אני ממתינה.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: