* לכבוד חודש הספר העברי: הספר בעלות 50 ש"ח בלבד בהזנת קוד קופון 50JUNE – בתוקף עד 2/7/23 בחצות *

ספר אחד ב-60 ש"ח (קוד קופון spring60), שני ספרים ב-50 ש"ח לספר (קוד קופון spring50), שלושה ספרים ב-45 ש"ח לספר (קוד קופון spring45) וארבעה ספרים ומעלה ב-40 ש"ח לספר (קוד קופון spring40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

כאוס ותקווה חלק 14: סמינר

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

כשאמרתי לאימא שהחלטתי לצאת בשאלה היא לקחה את זה קשה מאוד, בקושי יכלה להסתכל עליי. לאבא פחדתי בכלל לספר. אימא ביקשה ממני רק דבר אחד ושלא אסרב לה, שאלך לסמינר של חוזרים בתשובה. הרבנים אמרו לה שזה סמינר שמיועד לאקדמאיים, הם יענו לי על כל השאלות והם מתחייבים ב-100% שבתום הסמינר אחזור להיות דתייה. רציתי להיות בסדר איתה, והסכמתי. ההורים לא שילמו לי על רישיון נהיגה, לימודים במכללה, נסיעות או כל דבר אחר, אבל על זה הם שילמו ואפילו על אחותי שהצטרפה אליי משום שלא רציתי ללכת לשם לבד.

הייתה לי תכנית – לחזור מהסמינר ולהגיד לאימא שאני חוזרת להיות דתייה. הרגשתי שההחלטה לצאת בשאלה גרמה לה לסלידה כלפי, זו הייתה תחושה קשה ולא נעימה, רציתי שהיא תיפסק, וזו הייתה נראית לי הדרך הטובה ביותר לכך.

ביום רביעי הגענו לסוג של מלון בבית הכרם שבירושלים. בסמינר סיפרו למשתתפים החילונים שכל החרדים מאושרים והם לא צריכים ללכת לפסיכולוג. אני הכרתי מספיק אנשים חרדים לא מאושרים, רק שבחברה החרדית מצופה להסתיר את הכאב וחוסר שביעות הרצון בשונה מהחברה החילונית בה יש יותר לגיטימציה לרגשות שליליים. מההתרשמות שלי, חלק ממשתתפי הסמינר היו במשבר בחיים ובאו לחפש תקווה ומשמעות, ורבים מהם התרגשו מאוד מהאפשרות שהם יוכלו לחיות חיים מאושרים נטולי כל כאב.

במהלך ההרצאות שאלתי שאלות שהציקו לי במשך השנים והיו הסיבה לכך שיצאתי בשאלה, אך אף רב לא ענה לי יותר ממה שכבר ידעתי. סיימתי אז שנה שנייה של לימודי פילוסופיה יהודית, כך שהיה לי ידע בתחום. בתחילה הם היו קוראים לאחותי ולי לבוא לכל הרצאה, אפילו רודפים אחרינו שנכנס לאולם, אבל מיום חמישי הפסיקו לקרוא לנו. התווכחתי במהלך ההרצאה עם אחד הרבנים הבכירים, הוא לא הצליח לתת הסבר שמניח את הדעת, אולי קצת הסתבך מול הקהל השבוי. כנראה הגיעו למסקנה שעדיף שנהיה בחוץ.

היה רב אחד שלא הפסיק להידבק אליי ואל אחותי. זה היה בעולם שלפני 20 שנה, המושגים לא היו ברורים, אבל הרגשתי מחנק. הוא כל הזמן ניגש אלינו, התקרב, שואל, ספק נוגע. שוב ושוב, גם כשברור שהנוכחות שלו לא נעימה. הלכתי לאחראית, חוזרת בתשובה שבעלה נשאר חילוני, אמרתי לה שאני מבקשת שהוא לא ייגש אלינו יותר, היא הבטיחה שתדבר איתו. בארוחת שישי שמו אותנו איתו בשולחן, הרגשתי לחץ בגוף. סירבתי לשבת שם, התעקשתי. הם חששו ממהומה ונכנעו. הוא עזב אותנו.

במוצאי שבת חזרתי לבית מתכננת להגיד לאימא שהשתכנעתי, ושאשאר דתייה. מהמדרגות היא אמרה לי  שהתקשרו אליה מהסמינר כבר ביום חמישי, התלוננו שאני שואלת יותר מדי שאלות. היא הבינה – הם לא הצליחו להחזיר אותי בתשובה, לא היה מה לשקר יותר.

אימא התפללה עליי שאחזור בתשובה, הייתה הולכת לכותל ולרבנים עוד מספר שנים אחר כך. אבא ידע ולא ידע. פעם אחת אמר לי "בואי נדבר על זה בשיחה פתוחה, נראה מי ישתכנע". אמרתי לו: "אני לא אשכנע אותך, אתה לא תשכנע אותי". הוא התעקש, טען שוב ושוב שהוא פתוח לשיחה אמיתית. רק אמרתי שניים-שלושה משפטים והוא זינק ממקומו כדי להרביץ לי. הספקתי לברוח. מאז לא התווכחתי איתו יותר. עד לפטירתו תמיד שמתי חצאית כשבאתי לבית, אבל כבר בשבעה שלו הייתי עם שרוואל.

עם השנים שחלפו, עוד מעט כמעט 20 שנה, העובדה שאני לא דתייה הפכה להיות חלק מהחיים, זה אולי אפילו לא נראה חריג, כאילו היה כך מאז ומעולם.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: