מבצעי קיץ באתר: ספר אחד ב60 ש"ח (קופון book60), שני ספרים ב50 ש"ח לספר (קופון book50), שלושה ספרים ב45 ש"ח לספר (קופון book45), ארבעה ספרים ומעלה ב40 ש"ח לספר (קופון book40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

כאוס ותקווה חלק 17: הבריחה

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

ב־19 באוגוסט 2011, בשעה 7:30 בבוקר, הגעתי להחלטה הסופית: אני חייבת לברוח על חיי. לבשתי את החזייה הנוחה ביותר שלי ואת המכנסיים שישבו עליי הכי טוב. רציתי לנעול נעליים שילוו אותי במסע חזרה לישראל, אבל חששתי שזה יעורר חשד ולכן בחרתי בסנדלים פתוחים. לתיק הגב הכנסתי את המחשב ואת כל הספרים שהבאתי מהארץ, אולם השארתי את יתר הבגדים והחפצים שלי, מזוודה מלאה שמעולם לא קיבלתי חזרה. ירדתי מהקומה השנייה ואמרתי לבת הזוג שלי שקיבלתי טלפון מהקונסוליה הישראלית בשיקגו — מישהו ביטל להם הרצאה במפתיע והתבקשתי להחליף אותו — זה ייקח כמה שעות ואספיק לחזור לארוחת הערב שבה היא ומשפחתה עתידים לחגוג עם הדודים שמגיעים מקליפורניה. היא ואימהּ הסיעו אותי לתחנת הרכבת באחד הפרוורים של שיקגו, נופפתי להן לשלום ונכנסתי פנימה לרציף. רק כשהרכבת התרחקה מהתחנה פרצתי בבכי שהמשיך גם לאחר שעליתי לרכבת נוספת שלקחה אותי לדאון טאון של שיקגו. כל הנסיעה חששתי שחגי (שם בדוי) לא יחכה לי בתחנה כפי שהבטיח, אולם הוא המתין לי במקום שקבענו ויחד צעדנו לקונסוליה הישראלית.

רציתי לצאת משיקגו מהר ככל האפשר וחגי והבוסית שלו מצאו לי טיסה שיוצאת למדריד כשלוש שעות מאוחר יותר, אחריה תכננתי לעלות על טיסה לישראל. חששתי להתקשר לחברת התעופה ולבקש לשנות את התאריך של כרטיס הטיסה שהיה ברשותי, שמא השינוי ייוודע לאביה ששילם על הכרטיס, וחגי הסכים לנסוע איתי לשדה התעופה כדי לשנות שם את הפרטים, סמוך למועד ההמראה.

לפני שעזבתי את הקונסוליה, קצין הביטחון הישראלי שראה אותי ממררת בבכי נתן לי את כרטיס הביקור שלו והבטיח לעזור לי אם תתעורר בעיה בשדה התעופה. הוא גם המליץ לי לחזור לארץ ולנתק את הפלאפון ואמר שהכול יהיה בסדר. מעולם לא השתמשתי בכרטיס שנתן לי, אבל הוא שמור אצלי עד היום כדי לזכור לאיזו נקודת שפל הגעתי בחיי.

כעשר דקות לפני העלייה למטוס היא התקשרה. פחדתי מאוד אפילו שידעתי שזה לא רציונלי והיא כבר לא תספיק להגיע לשדה התעופה ולעצור בעדי. ייצבתי את קולי והבטחתי לה שאני כבר מסיימת את ענייניי בקונסוליה ואחזור ברכבת לארוחת הערב. מאז ועד היום לא ראיתי אותה, ושוב לא ביקרתי בשיקגו. עשרים וארבע שעות מאוחר יותר, סמוך לכניסת השבת, נחתי בנמל התעופה בן גוריון בישראל. איש לא חיכה לי באולם קבלת הפנים וגם לא הייתה לי דירה שאליה אוכל ללכת, אבל זוג חברות מתל אביב הזמינו אותי לשבת, ונסעתי אליהן במונית.

הכרנו באוניברסיטת ברנדייס שליד בוסטון, שבה שהיתי כשנה במסגרת לימודי דוקטורט במימון של קרן פוּלבּרַיִט. בחנוכה, לאחר כשלושה חודשי היכרות, טסנו לביקור אצל הוריה בשיקגו, ושם לראשונה מתוך התקף של זעם היא זרקה כוס שהתנפצה לרסיסים על הרצפה. זה הדליק לי משהו במוח, והרגשתי תחושה של בית. בהמשך האלימות הלכה וגברה, בעיקר לאחר שהיא עשתה עלייה ובאה לגור איתי בישראל ומצבה הנפשי הדרדר: קריעת בגדים, בעיטות, שריטות, שבירת הזגוגית של המקלחון, טלטול המחשב שלי מעבר לחלון הפתוח כשהיא מאיימת להשליך אותו עם קובצי הדוקטורט שעליהם עבדתי שעות ארוכות. בפסח, כשנסענו לבקר חברה בקיבוץ בעמק יזרעאל, נוצר איזה ויכוח סתמי, ובתגובה היא הזיזה בפראות את ההגה של המכונית באחד מהעיקולים של כביש 65, ותזוזה נוספת של ההגה הייתה עלולה להוביל למותנו. כשעה לפני הכנסת ספר תורה לעילוי נשמת סבי ואבי, לאחר שכולם יצאו כבר מהבית והלכו לבית הכנסת, היא קרעה את בגדיי ושרטה את פניי, ונאלצתי לחפש חצאית בארון של אחת מאחיותיי כדי שאוכל להגיע לאירוע. מייד לאחר מכן, במהלך הנסיעה לבית הכנסת, הצעתי לה שניפרד, אמרתי שאי אפשר להמשיך כך. היא שחררה את חגורת הבטיחות, פתחה את דלת המכונית בזמן שאני נוהגת, הטתה את גופה כלפי חוץ, ואיימה לקפוץ. הבטחתי לה שלא ניפרד לעולם.

***

האלימות שסבלתי ממנה בילדות שבה אל חיי במלוא עוצמתה וכיעורה. האמונות, הדפוסים והאישיות שלי שהתפתחו במצבים של התעללות בילדות המשיכו ללוות אותי. נמשכתי לדפוס יחסים כזה שיש בו הרבה תלות, ואולי גם האמנתי שזה המחיר שצריך לשלם עבור יחסים זוגיים. מה שקרה לי בילדות שב והופיע בבגרות.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: