מבצעי קיץ באתר: ספר אחד ב60 ש"ח (קופון book60), שני ספרים ב50 ש"ח לספר (קופון book50), שלושה ספרים ב45 ש"ח לספר (קופון book45), ארבעה ספרים ומעלה ב40 ש"ח לספר (קופון book40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

כאוס ותקווה חלק 19: אז מה באמת עזר לי?

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

חיפשתי הקלה הרבה שנים. בהתחלה הלכתי לפסיכולוגית שהתנדבה בהל"ל, והיא אמרה לי שאני לא זקוקה לטיפול. אחר כך הלכתי לטיפול חינמי שניתן על ידי סטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה בבר אילן. הטיפול סייע לי להבין שאני לסבית למרות שלא דיברתי על זה באופן ישיר, וחודשים ספורים אחר כך הצלחתי לצאת מהארון. אבל, הוא לא עזר לי להבין את טראומות הילדות או לעבד אותן.

אחר כך כשאבא נפטר היה איזה יום אחד שלא אכלתי ולא ישנתי, והרגשתי שאני הולכת להשתגע. למדתי אז באוניברסיטת בר אילן והייתי זכאית לטיפול מסובסד, הם סידרו לי פסיכולוג נחמד. נפגשתי איתו 12-13 פגישות עד שטסתי לשנת לימודים בחו"ל, הוא היה אדם נחמד ואמפטי, אבל לא הרגשתי שהפגישות איתו סייעו לי משמעותית, אולי רק קצת לעבד את המוות של אבא.

בסוף, לאחר שנמלטתי ממערכת היחסים האלימה הפנו אותי במקלט לנשים מוכות לטיפול מסובסד אצל עובדת סוציאלית שההתמחות שלה היא טראומה ואלימות. היא הלכה איתי ישר למקומות האפלים האלה. ידעתי שחוויתי אלימות בילדות, אבל שמתי את זה בצד. ניסיתי לא לזכור דברים ספציפיים שהתרחשו, היה לי גם מלא אשמה כאילו הייתי אחראית לכל האלימות שהתרחשה כלפיי. מאוד התביישתי בכל החלק הזה של חיי. הסתרתי אותו, אפילו מעצמי, חשבתי שזה שייך לעבר ונגמר.

כשהייתי ילדה להדחיק את האלימות היה הדבר הנכון, כך יכולתי לשרוד, ללכת לבית הספר, לתפקד. אבל, כאדם מבוגר הטראומה הלא מעובדת פשוט הרסה את חיי. אם אבא היכה אותי בחוסר שליטה נוראי, ומעולם לא הבנתי את זה והתאבלתי על זה, זה חי בתוכי ופוגע בי. לעיתים הרגשתי כאב נוראי בלב, חרדה לא מובנת, חוסר אונים ותחושות קשות נוספות. גם בחיים הבוגרים האשמתי את עצמי באלימות שכוונה כלפי, ולא הייתה לי את היכולת להבין ולפרש בצורה נורמלית נורמות זוגיות בסיסיות, בתחום הזה הכול אצלי היה משובש.

מה שהכי עזר לי היה "היזכרות בטראומה", טכניקה בה משחזרים אירועים טראומתיים מהעבר כאילו הם מתרחשים כעת. במהלך הפגישות הייתי חוזרת לאירועים ספציפיים בהם חוויתי אלימות ומתארת אותם כאילו הם מתרחשים ברגע זה ואני שוב ילדה בת 8 או 10. לרוב משחזרים את אותו אירוע טראומתי מספר פעמים עד שמסוגלים לעכל אותו, להתאבל עליו ובסוף גם להשלים איתו. זה היה לחזור לתופת שוב ושוב, לאירועים וזיכרונות שבמשך שנים עשיתי הכול כדי למחוק. הייתי חוזרת משם ביום ראשון חצי חולה. בסוף הייתי מתאוששת מהטיפול, ואז יום ראשון היה מגיע שוב. זה היה שנתיים של אבל. על החיים שהיו לי, על הילדות, המכות, ההשפלות, האשמה, החרדה.

בראש השנה ממש אחרי שברחתי ממערכת היחסים האלימה, אחד האחים שלי אמר לי "תסתכלי על עצמך, איזו עלובה את, אין לך כלום בחיים". חלק מהאחים שלי, שכולם היו קטנים ממני, התחתנו והיו להם ילדים. אני הייתי תקועה שוב ושוב על מערכות יחסים אלימות בלי תקווה. זו הייתה השפלה נוראית. דיברתי אז הרבה עם עצמי, אמרתי לעצמי – "את בסוף תנצחי את כולם. יהיו לך חיים נורמליים". לפעמים יש הרבה לחץ מסביב לעמוד בקצב מסוים, להתקדם ולעמוד בציפיות של החברה, אבל לעיתים אין ברירה אלא לעצור את הכול, לשאת את הבדידות והבושה כדי באמת להתחיל חיים חדשים. לכל מי שנמצא בתהום – זה החיים שלכם, זה היום-יום שלכם. איש לא יחיה בשבילכם, איש לא ייקח את האחריות בשבילכם. ההשפלה בסוף חולפת, והחיים שעוד נכונו לנו אולי יישארו.

חלק 20 (מתוך 26) בסיפור שלי כאוס ותקווה יפורסם ביום שני הקרוב.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: