* לכבוד חודש הספר העברי: הספר בעלות 50 ש"ח בלבד בהזנת קוד קופון 50JUNE – בתוקף עד 2/7/23 בחצות *

ספר אחד ב-60 ש"ח (קוד קופון spring60), שני ספרים ב-50 ש"ח לספר (קוד קופון spring50), שלושה ספרים ב-45 ש"ח לספר (קוד קופון spring45) וארבעה ספרים ומעלה ב-40 ש"ח לספר (קוד קופון spring40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

כאוס ותקווה חלק 21: אנשים שעזרו לי בדרך

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

ההורים חיבלו ביכולת שלי להיקשר בצורה בטוחה ביחסים אינטימיים קרובים, לנהל חיים רגועים, ולהרגיש ביטחון. אבל, הרבה אנשים החזירו לי את האמונה באדם וביחסים החברתיים. סבתא שלי שלא תמיד ידעה לדבר עברית ולהגן עליי, אבל אהבה אותי, רצתה בטובתי ועשתה מה שביכולתה. זה הכי קרוב לאהבת הורים שהיה לי.

אנשים זרים עזרו לי בהרבה רגעים קטנים וגדולים. באחת הפעמים התחרות במועדון הדיבייט הייתה באנגלית, סירבתי להשתתף, אבל כולם לחצו עליי ואמרו לי "את תסתדרי". עליתי לדבר ונתקעתי ממש, זה היה נורא, לא הצלחתי להשלים משפט. אני זוכרת את המבט המזלזל של עתודאי צעיר ומבטיח שלא האמין שהאנגלית שלי כל כך גרועה. בהל"ל קישרו אותי עם מתנדבת שבמשך שנתיים דיברה איתי אנגלית אחת לשבוע, בסוף הצלחתי להתקבל לשנת לימודים באוניברסיטה בארה"ב ואני גם מדברת היום באנגלית בעבודה. אני תמיד זוכרת לה ולהם את העזרה הזו.

אני עד היום זוכרת את השם של השופטת שנתנה לי את צו ההרחקה מבת הזוג האלימה. היא התנצלה על ההמתנה הממושכת והתנהגה איתי בחמלה. כילדה לא הצלחתי להגן על עצמי מפני האלימות, אבל הנה כאדם מבוגר הרשויות עוזרות לי במשימה הזו.

המשטרה טרטרה אותי מתחנה לתחנה עד שהגעתי למי שהיו אמורים לטפל בתלונה ובצו ההרחקה, והחוויה שלי מולם הייתה לא נעימה. אבל, במוצאי שבת אחת באמצע חודש ספטמבר 2011 נכנסתי לתחנת המשטרה ברמת החייל, והופניתי לשוטר דתי. זה היה היום שבו בת הזוג לשעבר ואני היינו אמורות לשוב לארץ. אני ברחתי וחזרתי לארץ קודם, והיא נשארה שם. בצהרי אותו יום היא התקשרה אליי ולא עניתי, פחדתי שהיא החליטה בכל זאת לממש את הכרטיס שלה ולחזור לארץ ואולי היא מחכה לי בדירה בה גרנו. אני לא בטוחה כמה המחשבה הזו הייתה הגיונית, וגם אז כנראה ידעתי את זה. אבל, הסבירות הקלה ביותר שזה עלול להתרחש עוררה בי חרדה עצומה. השוטר ניסה להרגיע אותי, הוא אמר לי, "יש לך צו הרחקה, אם יקרה משהו, תתקשרי אני מבטיח שנבוא". בכיתי לו ולא הצלחתי להירגע. הוא החליט לעזור לי, נכנס למחשב והראה לי את דו"ח הכניסות והיציאות שלה. היא לא חזרה לארץ. חזרתי לדירה, ישנתי בלילה.

האמון שלי במערכות ציבוריות הוא מוגבל. יש בהן המון בירוקרטיה, שחיתות, גרירת רגליים. אבל, אני כן מאמינה באנשים, בכל מי שמושיט יד. בסוף אפשר ככה לחצות את הנהר.

האמונה שלי באמת בחיים, והיכולת שלי להעלים כמעט לחלוטין את הטראומה מחיי התרחשה אחרי שהכרתי את מור. מור לא השתמשה בחולשות שלי נגדי, ומעולם לא הלכה לישון כשהייתי בחרדה אלא עזרה לי להירגע. היום כבר כמעט ואין לי חרדות, אני אוכלת טוב, אני ישנה טוב, ואת הילדים הבאתי לעולם טוב, הם נולדו לחיים שיש בהם אפס אלימות או פוגענות.

לפעמים כשאני רואה אותם שמחים מזה שהם הולכים ליום הולדת של חבר או מישיבה במקדונלד'ס כואב לי על הילדות שלי. אני לא הייתי שמחה מכלום, הצל הזה של מה יקרה בעוד חצי שעה, יום או יומיים, המילים הרעות, המחסור, האלימות מנעו ממני רגע אחד של הנאה. הייתי חצי בניתוק, והרגשתי מועקה וחרדה כמעט באופן תמידי. יש לי פוטנציאל רב להיות מאושרת, ובחיים הבוגרים שלי יש הרבה שמחה ואושר.

בשבועות האחרונים בהם אני כותבת את הטקסטים האלו, הזיכרונות שבים אצלי לתחייה והם מעוררים אצלי בכי וכאב, ואני בוודאי מתאבלת עוד ועוד, כואבת את מה שהיה. אבל, בימים אחרים זה כמעט ולא נוכח בחיים שלי. ההתנהלות שלי כבר לא פגועה מצל הילדות, אין לי כמעט כאב או חרדה בלתי מוסברים. הגעתי לארץ החיים.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: