* לכבוד חודש הספר העברי: הספר בעלות 50 ש"ח בלבד בהזנת קוד קופון 50JUNE – בתוקף עד 2/7/23 בחצות *

ספר אחד ב-60 ש"ח (קוד קופון spring60), שני ספרים ב-50 ש"ח לספר (קוד קופון spring50), שלושה ספרים ב-45 ש"ח לספר (קוד קופון spring45) וארבעה ספרים ומעלה ב-40 ש"ח לספר (קוד קופון spring40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

כאוס ותקווה חלק 23: תמונות אחרונות

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

הפעם האחרונה שביקרתי בבית של אימא הייתה בחג סוכות, מאז לא ממש הוזמנו לשם. בתחילת חודש ינואר 2023 היא התקשרה להזמין אותנו לארוחת שישי. הייתי עסוקה בכתיבה של הסיפור הזה, וכל הזיכרונות צפו ועלו, הרגשתי שאני לא רוצה ללכת לשם. מספר ימים לאחר מכן הבנתי שייתכן וליל שישי הקרוב יהיה ההזדמנות האחרונה שלי לקחת משם תמונות ילדות. אני לא יודעת מה יהיה אחרי פרסום הסיפור הזה, לא מבחינתי וגם לא מבחינתה.

באותו יום שישי נסענו בתחילה לצלם כמה תמונות מהבית הישן, את החלון מבחוץ, את בית הכנסת השכונתי. לאחר מכן, במהלך הערב אספתי תמונות שלי מכל האלבומים בבית, אני אף פעם לא מחייכת, אף פעם לא חבוקה בידי ההורים. ההורים בשנותיהם הראשונות כזוג וכהורים נראים נוקשים, אבודים.

זה היה ערב נעים, הילדים שיחקו, האווירה הייתה נחמדה. בכל הזמן שהיינו שם שאלתי את עצמי האם אני עושה את הדבר הנכון בכך שאפרסם את הסיפור הזה. האם זה יגרום איזה נזק לאחים שלי, אני בטוחה שאיש לא יציק להם בעניין, אולם אין לי ספק שזה עלול לגרום לחלקם תחושה של בושה ותסכול. גם שאלתי את עצמי האם אני באמת אהיה מוכנה לנתק סופי עם כל בני משפחתי הקרובה והרחוקה. האם שווה לי כל זה?

במשפחה שלנו אין הרבה חוקים, מותר להיעדר מאירועים משפחתיים, מותר לא להזמין חלק מבני המשפחה לחופשה בצפון ואז לשקר כאילו החופשה מעולם לא התקיימה, מותר אפילו ללעוג לאחרים. אבל, יש כלל אחד חשוב – את העבר שמנו מאחור, את מה שהיה שכחנו. האלימות שייכת להיסטוריה, לא צריך לדבר עליה או להזכיר אותה. מי שעושה כן חי בעבר, הוא לא התקדם הלאה. גם אני צייתי לכלל הזה במשך השנים, והנה אני עושה הפוך ממה שהיה טבוע בי במשך כל חיי וממה שהאמנתי שאעשה.

אנחנו, בני האדם, שונאים לחץ, אבל לפעמים יש החלטות שניתן לקבל רק בזמן שאנחנו עומדים מול הקיר ואין לנו ברירה. לאחר שכתבתי ספר עיון במשך שבע שנים הייתי חייבת למצוא דרך לשווק אותו, וכך התחלתי לכתוב ברשתות החברתיות. עם הזמן נשאבתי לכתיבה, והחלטתי לכתוב את הסיפור הזה כולו. מרגע שהתחלתי נוצרו בסיפור הזה חיים משל עצמו, וכתבתי אותו פשוט כי לא יכולתי אחרת.

ההחלטה אם לפרסם דבר כזה היא קשה, האם מי שהתעלל איבד את זכותו לפרטיות? האם עליי להתנהג בחמלה גם כלפי מעשים רעים שנעשו כלפיי? לעיתים כשאני קוראת חלקים מהסיפור, אני אומרת לעצמי שההורים שלי איבדו כל זכות, ומותר לי לכתוב את הסיפור הזה. יש פעמים שאני אומרת לעצמי האם אגרום לאימא צער לעת זקנתה? אבל, מיד אני יודעת שאם זה יאיים עליה, היא תדחיק, תגיד שהיא לא אימא שלי, שלה יש שמונה ילדים, שאני משפחה רחוקה שלה או שהיא אפילו לא מכירה אותי כלל. היא תסתדר. אני מבחינתי לא רוצה להציק לה או לעשות רע. פניי לעתיד, אני לא מחפשת נקמות, וממנה כבר אין לי תקוות. אני רק רוצה חיים טובים יותר, וכתיבת הסיפור הזה כבר שיפרה את חיי. היא אפשרה לי לסדר מחדש את הזיכרונות, המחשבות והרגשות, להבין טוב יותר את הילדות שלי, להתאבל שוב על מה שקרה ולהשלים באופן עמוק יותר עם העבר. פרסומו יכול להגביר את המודעות לספר העיון שכתבתי, והלוואי שהוא גם יוכל לשפר במשהו את חייהם של בני אדם נוספים שנמצאים בנסיבות דומות.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: