* לכבוד חודש הספר העברי: הספר בעלות 50 ש"ח בלבד בהזנת קוד קופון 50JUNE – בתוקף עד 2/7/23 בחצות *

ספר אחד ב-60 ש"ח (קוד קופון spring60), שני ספרים ב-50 ש"ח לספר (קוד קופון spring50), שלושה ספרים ב-45 ש"ח לספר (קוד קופון spring45) וארבעה ספרים ומעלה ב-40 ש"ח לספר (קוד קופון spring40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

כאוס ותקווה חלק 3: סבתא

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

יום שבת היה היום המפחיד ביותר בשבוע, היינו אז תשע נפשות בדירת שלושה חדרים, והיו הרבה חיכוכים. לעיתים במהלך הסעודה אחד הילדים נאלץ לנוס על נפשו מאבא שרצה להרביץ לו. בשולחן השבת האחים היו צוחקים עליי שאני שעירה, שיש לי שפם, שאני צריכה ללכת למכסח דשא. הייתה לי צמיחה של שיער כבר בגיל 10 ולא ידעתי איך הולכים לקוסמטיקאית, אף אחד לא עזר לי. היו פעמים שגזרתי את השפם עם מספריים.

השעות השקטות היו בבית הכנסת, לא היו שם צעקות, ולא נאלצתי להתמודד עם כלום. בשבת בצהריים הייתי לוקחת את שתי האחיות שלי והיינו הולכות מבית כנסת לבית כנסת כדי לומר תהילים, כך שעות ארוכות מחוץ לבית, בשמש ובגשם. כשהייתי גדולה יותר קבעתי עם חברה בדשא הגדול, ולפעמים היינו יושבות שם משתיים עשרה בצהריים עד לצאת השבת.

במוצאי שבת אבא היה יושב לפעמים בחדר ובוכה. אומר לנו – "כל החברים שלי בעבודה כל כך מחכים לשבת, ואני מתבייש להגיד להם שאני רק מחכה שהיא תיגמר". הוא היה אדם עצוב מאוד, כמעט ולא ראיתי אותו שמח. בגיל צעיר מאוד נשבעתי לעצמי – לעולם לא אהיה עצובה כמותו.

לפעמים סבתא, אימא של אבא, הייתה באה אלינו לשבת, ואז כלום כבר לא הפחיד אותי יותר. כשאבא היה מרביץ לנו הייתה רודפת אחריו וצועקת לו "שוחלת, שוחלת", שזה "מספיק, מספיק" בארמית. לפעמים הייתה לוקחת את המגב ומנסה לדחוף אותו שלא ירביץ לנו. כשהייתי תינוקת גרנו אצלם, היא נקשרה אליי מינקות, הלכתי איתה לבית הכנסת והקראתי לה סיפורי צדיקים. סבתא באמת אהבה אותי. גם כשכבר לא הייתי דתייה, גם כשהיא הייתה בבית אבות ואמרו לה שאני לסבית, והיא לא ממש הבינה עד הסוף מה זה. ילד יודע מי נמצא בצד שלו, והיא תמיד הייתה בצד שלי.

סבתא גדלה בכפרים ההרריים של חבל הבוקאן באזור איראן, ושם הגברים שלטו בכל. לעיתים הייתה אומרת לי לשתוק כדי לא לחטוף מכות. היו לה כוונות טובות, אבל איש אינו יכול לשתוק לעולם. האלימות בהפתעה היא באה. יום אחד ניתן להגיד משהו והוא יתקבל באדישות, אך בעוד שעה או יומיים אותו משפט בדיוק יכול להוביל לפרץ של זעם ואלימות. במשך שנים ארוכות ואולי עד ממש לפני שנים אחדות כעסתי על עצמי, שאם רק הייתי מצליחה לשתוק יותר ולוותר, אז הייתה פחות אלימות. היום אני מבינה, מי שמכה מחוסר שליטה לא פועל לפי כללים קבועים מראש או ההיגיון, ולקורבן אין שום דרך להתכונן לקראת הרעה שעלולה להיפתח משום מקום. בן אדם הוא גם לא מכונה, בסוף עלולה להיפלט לו איזו אמירה או איזה משפט קטן שיבעיר את הכול. ואפילו אם ישתוק, הוא עלול לקבל מכה בשל נעל שנשכחה בסלון, שיר שמושמע ברדיו או בגד לא מספיק צנוע. היום אני יודעת, אף ילד לא יכול לעמוד בציפיות הלא הגיוניות של המכה, תמיד יהיה משהו שעלול לעצבן אותו.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: