* לכבוד חודש הספר העברי: הספר בעלות 50 ש"ח בלבד בהזנת קוד קופון 50JUNE – בתוקף עד 2/7/23 בחצות *

ספר אחד ב-60 ש"ח (קוד קופון spring60), שני ספרים ב-50 ש"ח לספר (קוד קופון spring50), שלושה ספרים ב-45 ש"ח לספר (קוד קופון spring45) וארבעה ספרים ומעלה ב-40 ש"ח לספר (קוד קופון spring40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

כאוס ותקווה חלק 4: גרביים

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

פעם ראשונה שהלכתי לספר הייתה אולי בגיל 21, קודם לכן אבא סיפר אותי בבית. בכיתה ג' כשהיו לי כינים, אימא עמדה לידו ועודדה אותו לספר אותי כמו בן, גלח. אין לי עוד זיכרונות מזה, ומה היה בכיתה. רק התביישתי בקיום שלי, רציתי לא להיות. בתיכון התקשרה אליי חברה בזמן שרבתי עם אבא. הוא עמד ליד הטלפון והתחיל לצרוח, "אל תהיי חברה של רננה, היא משוגעת, לא כדאי לך להיות חברה שלה". ניתקתי את הטלפון.

בכיתה ז' עברתי מבית הספר החרדי לאולפנה שהייתה שייכת לזרם הדתי-לאומי. אבא התעקש שאמשיך ואגרוב גרביים ארוכים. באולפנה הבנות גרבו גרביים קצרים וגם זה רק משום שהאולפנה דרשה זאת, מחוץ לשעות הלימודים תלמידות רבות כלל לא גרבו גרביים. זה לא עניין את אבא, זה היה ייהרג ובל יעבור. הייתי גורבת בבית גרביים ארוכים, ובבית הספר מורידה אותם למטה, לפעמים הגומי של הגרביים היה רופף, והייתי מרטיבה אותם בבית במים, גם בימים קרים, כדי שהם ימשכו כלפי מעלה ואבא יראה שאני גורבת גרביים ארוכים. בוקר אחד הלכתי לתחנת האוטובוס, אבא עמד בתחנה ממול, האוטובוס שלו התעכב יותר מהמצופה. הוא ראה את הגרביים שלי שמוטים למטה. הוא לא היה יכול להרביץ לי מול כולם, אבל היה לו מבט מצמית של רצח בעיניים. כל היום הייתי בחרדה. אני לא זוכרת מה קרה בסוף היום כשהוא חזר לבית, כנראה שלא משהו רציני, הוא היה יכול לחזור לבית עם מצב רוח טוב ורק לנזוף בי. לרוב הזעם היה מיידי, אם קרה משהו באמצע, הכול היה יכול להסתיים אחרת.

בסוף, למרות הבושות מהמשפחה, בסך הכול תמיד היו לי חברות, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל הוזמנתי לבתים של חברות, הלכתי לאירועים, השתלבתי. לרוב, המורות, הנשים בבית הכנסת, החברות חיבבו אותי, אנשים היו נחמדים אליי. אבא היה אומר לי שוב ושוב "אם מישהו היה מכיר את האופי האמיתי שלך הוא לא היה יכול לאהוב אותך". "דודה מרים אמרה שאת מקסימה, אם היא הייתה מכירה את הפרצוף האמיתי שלך, היא לא הייתה יכולה להסתכל עלייך". לפעמים היה אומר לי "שבת שעברה לא היית בבית, והיה כל כך כיף בלעדייך". הייתי מתפללת בלב שהוא לא יגיד לי את המשפט הזה, זה היה כואב לי. בסוף הוא תמיד היה אומר אותו. אבל, אם הנוכחות שלי כל כך מציקה – מה נותר לי לעשות? הייתי מחפשת איפה לעשות את השבתות. הדרכתי בתנועת נוער מרוחקת והייתי שם כל שבת שנייה, הייתי חברה בנח"ת, נוער חובב תנ"ך, והם היו עושים שבתות במחירים שיכולתי לעמוד בהם. אבל, לא תמיד יש איפה להתארח, איפה להיות. אבא אמר לי הרבה מילים רעות, האשמות, העלבות, ביקורות, אבל המשפטים האלה זכורים לי במיוחד. אולי כי הם בעצם אמרו שבבסיס שלי, לא משנה מה אעשה, אני איזו מפלצת לא רצויה, שעדיף שהיא פשוט לא תהיה.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: