מבצעי קיץ באתר: ספר אחד ב60 ש"ח (קופון book60), שני ספרים ב50 ש"ח לספר (קופון book50), שלושה ספרים ב45 ש"ח לספר (קופון book45), ארבעה ספרים ומעלה ב40 ש"ח לספר (קופון book40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

כאוס ותקווה חלק 6: אחים

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

בכיתה א'-ב' הייתי לחוצה מאוד שההסעה של האחים הקטנים שלי תגיע בזמן, ההורים יצאו כבר לעבודה ואני חיכיתי איתם עד שתגיע. היא כמעט תמיד איחרה. לאחר מכן הייתי צועדת לבית הספר, מרחק הליכה של כעשר דקות. אימא דיברה עם המורה שתאפשר לי להיכנס לכיתה באיחור, אבל תמיד הייתי בלחץ גדול להגיע בזמן. רציתי להיות בסדר, לעמוד בדרישות, להיות כמו כולם. אני עד היום משתדלת מאוד להיות בסדר, לעמוד בכללים הנדרשים.

עברנו דירה. לאחת מהאחיות הקטנות שלי הייתה מסיבה סוף שנה, אימא רצתה להמשיך ולסדר את הבית. ניסיתי לעשות איתה דיל, אני אסדר והיא תלך למסיבה. היא סירבה, אני איטית מאוד בסידור של דברים. כל האימהות ישבו במעגל ונכנסה אימא צועדת עם מקל, היא סבלה מבריחת סידן קשה, ובכל זאת הגיעה למסיבה של הבת שלה. המורה השמיעה הקלטה של התלמידות, וכל אימא הייתה צריכה לזהות את הקול של הבת שלה. לא הצלחתי לזהות כשהשמיעו את אחותי, אני גרועה בזיהוי של קולות וצלילים. בסוף המורה קראה לי לצד, ניסתה לברר למה אימא לא הגיעה. אני רק זוכרת שבכיתי, ואמרתי לה חלקים של אמת. שנאתי ללכת עם האחים שלי למסיבות שלהם, זו הייתה בושה, דבר חריג לעין, הם גם תמיד רצו שאימא תבוא איתם.

כשהייתי בת 17.5 נולדה האחות השמינית במשפחה. כמה ימים לאחר מכן הייתי חולה, שכבתי במיטה בקומה השלישית עם חום, חלשה ורעבה, מחכה שאולי מישהו מהמשפחה ישאל מה קורה איתי, איפה אני. אף אחד לא שם לב. בצהרי היום נשברתי וירדתי למטה, נפלתי על הכיסא ובכיתי בהיסטריה, הרגשתי שעם כל אח שנכנס למשפחה, נשאר לי עוד פחות מהמעט שהיה לי בתחילה. שאיש כבר לא זוכר שגם אני קיימת. 

אבא היה בן 26 ואימא הייתה בת 21 כשהם התחתנו, נולדתי פחות מעשרה חודשים לאחר החתונה. הם לא מספיק הכירו אחד את השני, כנראה לא היו באמת בשלים להיות הורים והכול היה גדול עליהם. עם השנים הם נרגעו, התמתנו, התבגרו, אבל את עיקר המחיר שילמו הילדים הגדולים. אני הייתי הבכורה. חטפתי משני ההורים, כל אחד בדרכו. הם ניסו לעשות הכול כדי לשבור את רוחי ונפשי. ומרגע שעיקר הזעם והאדישות כוונו כלפיי, היחסים שעוצבו בגיל הילדות לא השתנו גם כשחלפו השנים. 

הזעם הרב כוון כלפי אולי בגלל שהייתי הבכורה, ואולי גם משום שבאופי הבסיסי שלי אני עומדת על שלי. זה במהות האישיות שלי, זו מי שאני. היו אצלנו במשפחה ילדים צייתנים יותר שחוו כמעט אפס אלימות, אני ניסיתי לא להרכין את הראש לגמרי, לא לוותר לחלוטין. אני שמחה שלא צייתי בשתיקה, כל המכות חלפו בסוף, אבל היכולת להגיד את האמת, לא לוותר לגמרי נשארה איתי לעולם.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: