* לכבוד חודש הספר העברי: הספר בעלות 50 ש"ח בלבד בהזנת קוד קופון 50JUNE – בתוקף עד 2/7/23 בחצות *

ספר אחד ב-60 ש"ח (קוד קופון spring60), שני ספרים ב-50 ש"ח לספר (קוד קופון spring50), שלושה ספרים ב-45 ש"ח לספר (קוד קופון spring45) וארבעה ספרים ומעלה ב-40 ש"ח לספר (קוד קופון spring40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

כאוס ותקווה חלק 7: פסח

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

בגיל 21 בארוחת ליל הסדר אמרתי ספק בצחוק "אני לא אוהבת את המשפחה הזו". אבא זינק מהכיסא. רצתי לקומה השלישית, בדרך זרקתי עליו את הנעליים שהיו על המדרגות כדי לעכב אותו. הגעתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ועליתי על הגג. הוא דפק על הדלת בהיסטריה, כמעט שבר אותה. הוא צרח בזמן שהוא דופק על הדלת: "אני עובד קשה כל השבוע וזה מה שמגיע לי בסוף". בני משפחה הרגיעו אותו, בסוף הוא ירד למטה. כולם ישבו לאכול את ארוחת החג. לא אכלתי מהצהריים, איש לא הביא לי צלחת של אוכל. רק כששעון השבת כבה וכולם נרדמו העזתי לרדת למטה לחפש לעצמי אוכל בחושך.

אימא תמיד אמרה "אין מה לעשות, אבא לא שולט בעצמו, הוא לא יכול שלא להרביץ". המון שנים התלבטתי בשאלה הזו – האם הוא באמת לא שלט בעצמו. היום אני יודעת בוודאות – הוא שלט במעשיו באופן מלא. הוא הרי מעולם לא הרביץ לאימא, ובבית הכנסת ובעבודה היה אדם נעים ושקט, וכולם היו אומרים לי "איזה אבא צדיק יש לך". אדם שבאמת אין לו שליטה מכה ללא אבחנה את האימא או את הילדה הקטנה, והוא מכה בין אם יש אורחים בבית ובין אם יש איש זר בבית. אדם שלא שולט בעצמו מרביץ לכולם ובכל מקום, ואבא הרביץ לאנשים מסוימים בלבד ומעולם לא עשה זאת באופן פומבי. אבל, כולם במשפחה רצו להאמין שהוא לא שולט בעצמו, כי אז אי אפשר להאשים אותו. היה קל יותר להאשים אותי, מי שהייתה חלשה בהיררכיה המשפחתית, שאם רק הייתי מוותרת עוד קצת, שותקת קצת יותר, אז הוא לא היה מאבד שליטה.

הוא הרביץ לי כי איש לא קם להגנתי. אימא שלי אפשרה לו להרביץ, אולי כי לרוב לא היה לה רצון להיכנס לעימות בשבילי או משום שכך יכלה להרגיש טוב יותר עם עצמה, היא לפחות לא אלימה. הוא הרביץ לי לאורך שנים ארוכות יותר משום שבנים בגיל מסוים הופכים להיות חזקים וכבר קשה או בלתי אפשרי להכות אותם. עם זאת, כשהאחים שלי כבר היו חזקים פיזית הם מעולם לא התערבו. כל אחד רוצה לשבת בשקט בפינה שלו, מפחד להיות בצד של החלש. אלימות מתרחשת כשכולם מקבלים אותה, שמחים בחלקם שהם בצד של החזק. אני הייתי בצד של החלש, בסוף כמעט תמיד הייתי שם לבד.

כמה ימים אחרי שהיה מרביץ, היה אומר בפליאה: "אני הרבצתי לך?". לפעמים היה קורא לאימא שלי ושואל אותה – "אני הרבצתי לה?", והיא הייתה צוחקת, ממלמלת, מעולם לא אמרה בפה מלא ובצורה מפורשת – "כן, אתה הרבצת, כן איבדת שליטה על עצמך". אם אף אחד לא אומר את האמת, והוא יכול להמשיך ולהעמיד פנים, מה נותר לי לעשות?

אבא לפעמים היה מחבק אותי, אומר לי "אני אוהב אותך, אבל את לא אוהבת אותי". היו מקרים רבים שהיה אכפת לו ממני, שהוא דאג לי באמת ובתמים. כשקניתי את המכונית הראשונה שלי ההורים הילוו לי 6 אלף ₪, ואבא החליט לתת לי אותם במתנה. אימא מעולם לא אהבה אותי מספיק כדי לתת לי כסף מרצונה החופשי. אבל, האם בכלל אפשר לקרוא למשהו ממנו אהבה? הוא גם השקיע כל כך הרבה אנרגיה רבה כדי לרמוס, להשפיל ולהכות אותי.

האם אפשר לסלוח? גם אם הייתי אומרת שסלחתי, הגוף שלי מעולם לא סלח. הנוכחות של אבא במרחב של הבית תמיד יצרה אצלי מתח בגוף, גם כשכבר התבגר והתקשה להכות אותי, הגוף תמיד היה במתח, מוכן למנוסה מהירה. זה כבר לא היה בשליטתי. מעולם לא הרגשתי געגוע או שמחה כשראיתי את אימא שלי. הכול מנוכר, מאולץ. כשאני באה לבית מהעבודה שני הילדים שלי רצים לקראתי, הם שמחים שבאתי. כשהלכתי עם הילד למסיבה בגן, הוא היה כל כך שמח, שמח בי שאני אימא שלו. בדרך חזרה מהגן לבית בכיתי, הרגשתי שהצלחתי. אפשר אולי ב-"כאילו" לסלוח, יש דברים שהם מעבר לסליחה והמחילה של הבן אדם.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: