* לכבוד חודש הספר העברי: הספר בעלות 50 ש"ח בלבד בהזנת קוד קופון 50JUNE – בתוקף עד 2/7/23 בחצות *

ספר אחד ב-60 ש"ח (קוד קופון spring60), שני ספרים ב-50 ש"ח לספר (קוד קופון spring50), שלושה ספרים ב-45 ש"ח לספר (קוד קופון spring45) וארבעה ספרים ומעלה ב-40 ש"ח לספר (קוד קופון spring40)

ד"ר רננה לויאני
רננה לויאני

הסיפור שלי – חלק 13: שברי זכוכית בערב שבת

Picture of ד"ר רננה לויאני
ד"ר רננה לויאני

נכנסנו למונית, אני הייתי המבוגר האחראי, אני חושבת שהייתי בסביבות גיל 12. הנהג נסע ל'טרם' (מרכז לרפואה דחופה) בכניסה לעיר. זה היה ערב שבת. אלימות שהסתיימה בזכוכית של דלת המחסן מנופצת, דם ורסיסי זכוכית בעור. הדלת של הבית נסגרה, ומי שנפצע ודימם לא הורשה להיכנס פנימה, אבל השכן החילוני שגר חצי קומה למעלה נתן משהו לחבוש איתו את הזרוע. בסוף גם מישהו מהבית סייע והזמין מונית.

הגיע מיניבוס של עשרה מקומות בצבע כחול כהה. הרגשנו שהיה לנו מזל, כי כך יכולנו לשבת שנינו מאחור ולדבר בשקט. הדם והזכוכיות לא הפחידו אותנו, רק דבר אחד העסיק אותנו במשך כל הנסיעה ל'טרם' – מה נעשה כשישאלו אותנו כיצד זה קרה. תכננו את התשובה לפרטי פרטים. מישהו עשה ספונג'ה, אחד הילדים החליק על המים והתנגש בזכוכית. סיפור שלא מזכיר אפילו ברמז אלימות במשפחה. במשך כל הנסיעה שיפצרנו את הסיפור, שלא יהיו בו חורים. איש לא אמר לנו להסתיר את מה שקורה בבית, אבל באותם רגעים זה היה הדבר החשוב ביותר מבחינתנו. זה עבר בקלות – הפצעים נחבשו, הסיפור נשמע הגיוני או שהיה לחץ של ערב שבת ורצו לשחרר את כולם כמה שיותר מהר. חזרנו לבית די מאושרים – איש לא גילה את סודנו.

מהרגע שהתחלתי לכתוב את הסטטוסים האלה לפני יותר מחודש, אני כל הזמן קצת חולה. השבוע הייתי חולה ממש, שכבתי במיטה והתקשיתי לצעוד אפילו כמה צעדים. אני מפחדת מאוד מלספר את הסיפור שלי. אני רואה סביבי אנשים שמספרים על דיכאונות, חרדות, אלימות מינית וכדומה והם שלמים עם עצמם, לפחות ככה זה נראה, אבל אני כל כך מפחדת מהחשיפה. זה נראה לי כמו חור שחור שעלול לבלוע אותי ואין לי מושג מה יקרה בסוף. אני שואלת את עצמי – האם החשיפה קשה לי כל כך משום שכך גדלתי, ואני שוב אותה ילדה בת 12 שחייבת לשמור על הסודות הגדולים של המשפחה מפני העולם? או שזה באמת לא מקובל לספר סיפורים כה אישיים? ואולי שניהם נכונים. אכן קשה לספר דברים אישיים, אבל אצלי זה מייצר חרדה בלי נסבלת בשל חוויות שחוויתי בילדות.  

אני שומרת באובססיביות מכתבים ומראי מקום שמוכיחים שכל דבר שכתבתי כאן וגם בספר העיון הוא נכון ואמיתי. הכול אצלי מוכן בתיקיות מסודרות באימייל ליום שבו אולי מישהו ינסה לטעון שיש איזה שקר בדבריי. לסיפורים בילדות אין התכתבויות או סרטונים, יש רק זיכרונות חיים. אני לא זוכרת כלום מאותו בוקר של יום שישי, מה היה בבית ספר או מה הייתה הסיבה לפרוץ האלימות. אני רק זוכרת בבירור את מי שנמלט מהמכות פנימה אל תוך המחסן, את המרדף הקצר אחריו, את הזכוכית שנשברה במאבק הזה בין המכה למוכה, את הנסיעה ל'טרם' ואת תחושת ההקלה שהכול נגמר. אני גם לא זוכרת כלום ממה שקרה אחר כך, כשחזרנו לבית. קרוב לוודאי שאחרי אירוע כל כך דרמטי היה שקט לכמה שעות או ימים, אבל אני לא זוכרת את זה, אני רק משערת.

הסיפורים האלה חיים בגופי. לרוב אני לא זוכרת אותם, ואני כבר לא מרגישה שהם מפריעים לי בהתנהלות היום־יומית או פוגעים בתפקוד שלי כאימא. אבל עכשיו כשאני כותבת אותם הם חוזרים לחיות בתוכי, והם עושים אותי חולה, חרדה ועצבנית. הסיפורים האלה נמצאים גם בזיכרונם של אנשים אחרים, חלקם מתים, חלקם חיים, אבל כמעט איש מהחיים לא רוצה לזכור אותם. אני יודעת שאני דוברת אמת, אבל אין לי הוכחה.

הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים, אירועים ועוד:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקריאת הסיפור שלי: