נניח שקניתם חבילה של "הכול כלול" במלון חמישה כוכבים. בחדר האוכל אתם תמלאו את הצלחת בכמה שיותר מאכלים מכל הסוגים והטעמים, ובבריכה תיקחו כמה שיותר משקאות אלכוהוליים. בפועל, אתם תאכלו ותשתו רק חמישית מכל מה שלקחתם, ואם הייתם צריכים לשלם על כל מנה ומשקה אלכוהולי בנפרד הייתם כנראה קונים רק 20%-10% מהם, אבל כשהמאכלים והמשקאות ניתנים חינם כולם רוצים לנצל כמה שיותר.
במשך עשרות שנים חשבון החשמל של חברי הקיבוץ שולם על ידי הקיבוץ, ולאחר שקיבוצים רבים הופרטו, כל חבר קיבוץ התחיל לשלם על החשמל מכיסו. התברר שמרגע שכל אחד משלם בעצמו צריכת החשמל בקיבוצים נחתכה בחצי. כשהאדם משלם על המוצר מכיסו הוא מתנהג בשיקול דעת ובחסכנות, אך כשהוא מקבל את המוצרים או השירותים בחינם, כמו במלון הכול־כלול או בקיבוץ, הוא אדיש לבזבוז ולמחירים הגבוהים.
זוהי הבעיה של כספי המיסים שלנו, שהם דומים למלון הכול כלול ולקיבוצים שמשלמים את חשבון החשמל של כל החברים — האזרח ממילא חייב לשלם מיסים בשיעור מסוים, ולאחר שהוא שילם, כל מה שהוא מקבל מהמדינה ניתן חינם הוא רוצה ליהנות כמה שיותר.
האזרחים רוצים שיהיו כמה שיותר חופי ים פתוחים ללא תשלום בכניסה, גם אם בסופו של דבר חלק מהחופים עומדים ריקים 70% מהזמן, וביקור ממוצע בהם עולה לתקציב המדינה 400 שקלים. אם התשלום היה יוצא מכיסו של האזרח הוא לעולם לא היה מוכן לשלם מחיר גבוה כל כך, אבל כשזה בחינם הוא אדיש למחיר.
האזרחים רוצים שהרכבת תגיע לכל מקום בארץ גם אם מדובר ברכבת שנוסעת כמעט ריקה, וכיום העלות הממוצעת האמיתית של נסיעה בודדת ברכבת היא 105.5 שקלים, אך הנוסע משלם בממוצע רק 14.5 שקלים, והיתר מסובסד על ידי המדינה. כשהאזרח לא משלם את המחיר האמיתי של הנסיעה הוא ממשיך לדרוש עוד קווים ועוד רכבות, ואם הוא היה צריך לשלם את המחיר האמיתי מכיסו הוא לא היה משתמש ברכבת במקרים רבים.
ככל שהאזרחים מרגישים שהמדינה היא מלון הכול־כלול, כך הם תמיד ילחצו על הפוליטיקאים לתת להם עוד הטבות ושירותים. בסופו של דבר, כולנו מעבירים כ־50% מהמשכורת שלנו לידי הפוליטיקאים, וזה לגמרי לא בחינם, אולם מרגע ששילמנו את כספי המיסים יש לנו תחושה שהכול ניתן חינם ואנחנו דורשים לקבל עוד ועוד.
