בליל שישי אחד ישבנו יחד כמה יוצאים בשאלה, אחת מהיוצאות נכנסה לסלון ושאלה – "אני נראית כמו חילונית?", השאלה הזו הדהדה אצל כולנו – האם אפשר לגלות עלינו שאנחנו לא חילוניים אמיתיים? זו מן תחושת זרות כזו, המחשבה שתמיד לא אדע משהו, מה זה הכבש השישה עשר, להקת אבבא או האסופית. בבית של סבתא ראינו […]

ב־19 באוגוסט 2011, בשעה 7:30 בבוקר, הגעתי להחלטה הסופית: אני חייבת לברוח על חיי. לבשתי את החזייה הנוחה ביותר שלי ואת המכנסיים שישבו עליי הכי טוב. רציתי לנעול נעליים שילוו אותי במסע חזרה לישראל, אבל חששתי שזה יעורר חשד ולכן בחרתי בסנדלים פתוחים. לתיק הגב הכנסתי את המחשב ואת כל הספרים שהבאתי מהארץ, אולם השארתי

פעם ראשונה שהלכתי לספר הייתה אולי בגיל 21, קודם לכן אבא סיפר אותי בבית. בכיתה ג' כשהיו לי כינים, אימא עמדה לידו ועודדה אותו לספר אותי כמו בן, גלח. אין לי עוד זיכרונות מזה, ומה היה בכיתה. רק התביישתי בקיום שלי, רציתי לא להיות. בתיכון התקשרה אליי חברה בזמן שרבתי עם אבא. הוא עמד ליד

קצת לפני שבע בבוקר אימא קראה בלי הפסקה, "רננה, רננה, רננה". התעוררתי. היא צעקה שאתקשר ל-101. אבא קיבל התקף. לא ממש הבנתי, הייתי כנראה בכיתה ג' או ד'. אמרתי בטלפון שהוא קיבל התקף לב. אימא צעקה מהחדר שזה התקף אפילפסיה. אבא שכב במיטה וזה היה נראה כאילו הוא ישן, אבל הוא חרחר והיה לו קצף

*טריגר אלימות* זה היה ערב רגוע, אימא ואני ישבנו בחדר של ההורים ושמענו את השיר 'סיגליות'. לא אני הדלקתי את הרדיו, ואימא גם לא אמרה לי לכבות אותו, היא אהבה לשמוע שירים ארץ-ישראליים. אבא נכנס לבית, וכשצעד לחדר השינה זיהה את השיר. הוא גרר אותי לרצפה והתחיל לבעוט בי בגב ובבטן. התקפלתי פנימה, מנסה לגונן

יום שבת היה היום המפחיד ביותר בשבוע, היינו אז תשע נפשות בדירת שלושה חדרים, והיו הרבה חיכוכים. לעיתים במהלך הסעודה אחד הילדים נאלץ לנוס על נפשו מאבא שרצה להרביץ לו. בשולחן השבת האחים היו צוחקים עליי שאני שעירה, שיש לי שפם, שאני צריכה ללכת למכסח דשא. הייתה לי צמיחה של שיער כבר בגיל 10 ולא