בכיתה א'-ב' הייתי לחוצה מאוד שההסעה של האחים הקטנים שלי תגיע בזמן, ההורים יצאו כבר לעבודה ואני חיכיתי איתם עד שתגיע. היא כמעט תמיד איחרה. לאחר מכן הייתי צועדת לבית הספר, מרחק הליכה של כעשר דקות. אימא דיברה עם המורה שתאפשר לי להיכנס לכיתה באיחור, אבל תמיד הייתי בלחץ גדול להגיע בזמן. רציתי להיות בסדר, […]

בגיל 21 בארוחת ליל הסדר אמרתי ספק בצחוק "אני לא אוהבת את המשפחה הזו". אבא זינק מהכיסא. רצתי לקומה השלישית, בדרך זרקתי עליו את הנעליים שהיו על המדרגות כדי לעכב אותו. הגעתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ועליתי על הגג. הוא דפק על הדלת בהיסטריה, כמעט שבר אותה. הוא צרח בזמן שהוא דופק על הדלת:

בכיתה ז' המורה שאלה מי רוצה ללכת לעזור לספרנית, רוב התלמידות רצו, אני לא הצבעתי, אבל היא בחרה דווקא בי. כשחזרתי לכיתה ראיתי שהאור כבוי ויש שקט, הבנתי שאולי עושים לי מסיבת בת מצווה בהפתעה. רציתי לברוח משם, הכרחתי את עצמי להיכנס. התלמידות הכינו עוגה וכתבו לי ברכות, היו מי שנתנו לי מתנות. בכיתה ו'

בכיתה ח' הלכתי ליועצת של בית הספר, היא הזדעזעה ממה שסיפרתי לה על אף שלא חשפתי בפניה את זה שאני סובלת מאלימות. לפעמים כשהייתה נסערת ממה שאמרתי הייתה נוטלת את הטלפון שהיה מונח על ידה ואומרת לי שהיא חייבת להזמין את ההורים שלי לפגישה. אני ידעתי שזה רעיון גרוע, והתנגדתי לכך בתוקף. היא הבטיחה לי

בכיתה י"א דיברתי עם המורה למחשבת ישראל, אני לא זוכרת מה בדיוק סיפרתי לו, אבל הוא אמר לי: "הורים תמיד אוהבים את ילדיהם, אפילו ההורים של יגאל עמיר שכל המדינה שונאת אותו, אוהבים אותו ורוצים בטובתו". מי שהחוויה הבסיסית שלו היא שההורים אוהבים אותו ודואגים לו מכל לב, וגם הוא בעצמו הורה אוהב, לא יכול

לאחר שסיימתי שירות לאומי באולפנה למדתי במכללה לחינוך, ואחרי הצהריים עבדתי בפנימייה לילדות ונערות בסיכון, הייתי אחראית על 7 נערות בדירה והיה עליי להעיר אותן בבוקר, לעזור להן בשיעורי הבית וכדומה. בחדר האוכל המשותף המדריכה של הבנות הצעירות צעקה על אחת מהן: "תפסיקי לעשות פיפי בתחתונים, את לא מתביישת בעצמך?". היא אמרה לי: "אני בכוונה

כשאמרתי לאימא שהחלטתי לצאת בשאלה היא לקחה את זה קשה מאוד, בקושי יכלה להסתכל עליי. לאבא פחדתי בכלל לספר. אימא ביקשה ממני רק דבר אחד ושלא אסרב לה, שאלך לסמינר של חוזרים בתשובה. הרבנים אמרו לה שזה סמינר שמיועד לאקדמאיים, הם יענו לי על כל השאלות והם מתחייבים ב-100% שבתום הסמינר אחזור להיות דתייה. רציתי

ב־19 באוגוסט 2011, בשעה 7:30 בבוקר, הגעתי להחלטה הסופית: אני חייבת לברוח על חיי. לבשתי את החזייה הנוחה ביותר שלי ואת המכנסיים שישבו עליי הכי טוב. רציתי לנעול נעליים שילוו אותי במסע חזרה לישראל, אבל חששתי שזה יעורר חשד ולכן בחרתי בסנדלים פתוחים. לתיק הגב הכנסתי את המחשב ואת כל הספרים שהבאתי מהארץ, אולם השארתי

פעם ראשונה שהלכתי לספר הייתה אולי בגיל 21, קודם לכן אבא סיפר אותי בבית. בכיתה ג' כשהיו לי כינים, אימא עמדה לידו ועודדה אותו לספר אותי כמו בן, גלח. אין לי עוד זיכרונות מזה, ומה היה בכיתה. רק התביישתי בקיום שלי, רציתי לא להיות. בתיכון התקשרה אליי חברה בזמן שרבתי עם אבא. הוא עמד ליד

מבית הספר של אחד האחים הפנו אותנו לטיפול משפחתי. בפגישה הראשונה עם העובדת הסוציאלית כל אחד מבני המשפחה התבקש להגיד לבן משפחה אחר משהו שהוא יודע או מרגיש כלפיו. אימא אמרה לי: "כשהרמת את הג'וק וצרחת שהוא ברח לך, זה היה רק בגלל שפחדת ממנו". עשיתי הכול כדי להסתיר את זה שאני מפחדת ממשהו, והתאמצתי