כל הביקורות בעיתונים קטלו את הספר 'מרד הנפילים' של איין ראנד, אך מעט האנשים שכן קראו אותו התרשמו ממנו לטובה והפיצו את הבשורה, ועם הזמן הוא הגיע לרשימות רבי־המכר והוא נמכר עד לימינו אנו. באופן דומה, כל הוצאות הספרים סירבו להוציא לאור את הספר 'אבא עשיר, אבא עני', וכל חנויות הספרים סירבו למכור אותו. הספר […]

באחד הערבים שבהם ישנו באולפנה התקיימה אספת הורים. הסתובבתי במסדרונות, רואה את כל ההורים הנרגשים שבאו לשמוע על הבת שלהם, ונורא רציתי שאחד מההורים שלי יבוא. התקשרתי לברר אם יש סיכוי שמישהו מהם יגיע וננזפתי על ידי קול עצבני שאמר לי שחבל על הנסיעה לקצה השני של העיר ואיך אני בכלל מעזה לשאול על זה.

כל הביקורות בעיתונים קטלו את הספר 'מרד הנפילים' של איין ראנד, אך מעט האנשים שכן קראו אותו התרשמו ממנו לטובה והפיצו את הבשורה, ועם הזמן הוא הגיע לרשימות רבי־המכר והוא נמכר עד לימינו אנו. באופן דומה, כל הוצאות הספרים סירבו להוציא לאור את הספר 'אבא עשיר, אבא עני', וכל חנויות הספרים סירבו למכור אותו. הספר

במשך החודשים האחרונים אני קמה בכל בוקר בשעה שש ורבע כדי להתקדם בכתיבת הסיפור הזה בשעות שלפני העבודה. רציתי שהכול יהיה כתוב עוד לפני שהסטטוס הראשון יפורסם, כך שמרגע שהוא יעלה לאוויר לא אצטרך לקבל עוד החלטות. גם לא אוכל לחזור בי ולהתחרט – הכול יהיה כתוב, ובת הזוג שלי תמשיך ותפרסם את כל חלקי

בשעות הצהריים המוקדמות של אחד מימי שני ביוני 2008 הפלאפון שלי הפסיק לעבוד. כיביתי והדלקתי אותו, אבל שום דבר לא עזר. בלית ברירה נסעתי מאוניברסיטת בר אילן למרכז השירות של אורנג' ברמת גן. לאחר המתנה ארוכה הגעתי לנציגת שירות הלקוחות, והיא אמרה לי שמספר הטלפון שלי נותק על ידי ההורים שלי. באותו רגע הבנתי שהם

בגיל 21 סיימתי לימודי תואר ראשון בפילוסופיה יהודית וייעוץ חינוכי במכללה דתית לחינוך, אך התקשיתי מאוד למצוא עבודה. שנה קודם לכן יצאתי בשאלה, כך שכבר לא יכולתי ללמד מחשבת ישראל בבית ספר דתי, ובמקביל אחד מתנאי הקבלה לעבודה בייעוץ חינוכי היה תואר שני, ועם תואר ראשון בלבד לא היו לי כמעט אפשרויות. באחד בספטמבר, כשרבות

לאחר שברחתי ממערכת יחסים אלימה בהמלצה של 'מרכז סיוע לנשים באלימות' הלכתי לפגישה אחת לשבוע עם מומחית לטראומה ואלימות. התמדתי בטיפול, אך למרות זאת מספר חודשים לאחר מכן הייתי שוב במערכת יחסים שהיו בה אלימות רגשית וטלטלות נוראיות. רציתי מאוד להיחלץ מהמצב שבו הייתי ועשיתי כל מה שיכולתי: הגעתי לפגישה אחת לשבוע גם כשהבטן כאבה

באוגוסט 2011 הייתי בשפל של חיי. ברחתי ממערכת יחסים אלימה שבה חיי היו בסכנה. הגשתי במשטרה תלונה על אלימות, והם הפנו אותי גם לבית המשפט. זה היה בפגרת הקיץ, והמתנתי יום שלם על הספסל עם משפחות של אסירים שהובאו להארכת מעצר. השופטת התנצלה על ההמתנה הארוכה ונתנה לי במקום צו הרחקה ל־180 יום. החיים שלי הפכו

נכנסנו למונית, אני הייתי המבוגר האחראי, אני חושבת שהייתי בסביבות גיל 12. הנהג נסע ל'טרם' (מרכז לרפואה דחופה) בכניסה לעיר. זה היה ערב שבת. אלימות שהסתיימה בזכוכית של דלת המחסן מנופצת, דם ורסיסי זכוכית בעור. הדלת של הבית נסגרה, ומי שנפצע ודימם לא הורשה להיכנס פנימה, אבל השכן החילוני שגר חצי קומה למעלה נתן משהו